שפה | תמי קויפמן

אִמִּי מְדַבֶּרֶת אִתִּי

בְּעִבְרִית

וּכְשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בְּדִבְרֵי חֲכָמִים הִיא

מוֹרִישָׁה לִי אוֹתָם בִּשְׂפַת

אִמָּהּ מְנִיחָה אוֹתָם עַל שְׂפָתַי

שֶאֵנַק.

וּכְשֶׁאֲנִי נְטוּלַת שָׂפָה, קוֹלוֹ שֶׁל

אֲבִי מִתְדַּפֵּק עַל דָּפְנוֹת לִבִּי

שֵׁשׁ כָּפוּל שְׁמוֹנֶה, שֵׁשׁ כָּפוּל תֵּשַׁע, שֵׁשׁ כָּפוּל

אַתְּ לֹא מְבִינָה

מֵאָז, הַמִּלִּים שֶׁלִּי נוֹשְׁמוֹת, וּמַנְשִׁימוֹת,

אִתְּכֶם,

אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם הָרֶוַח,

הָרֶוַח

שֶׁבֵּין הַמִּלִּים