מאמר התקווה פורסם בגל החדש

התקווה ותפקידה בשמירה על בריאות נפשית ופיזית במצבי חולי ומשבר

תמי קויפמן

תמי קויפמן- עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית. מנהלת מרכז ייעוץ לבני משפחה במשבר, מנחת קבוצות ומטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית בקליניקה פרטית. לפרטים נוספים tamik.co.il .

דנה מעולם לא חשבה שתגיע אלי ותשב מולי עייפה, כבויה וחסרת אונים.

רק לפני שנתיים עוד ניהלה בהצלחה מפעל גדול, מעמדה לא היה מוטל בספק, כך גם כשרונה ויכולותיה. החיים נראו יפים, המשפחה שבנתה הקיפה אותה, והיא זכתה למחמאות רבות על הופעתה ואישיותה, והנה היום היא יושבת מולי ודמעות בעיניה.

"מאז הפרישה שלי מהעבודה חיי השתנו ללא הכר. הכול השתבש. בבית, עם עצמי, עם הבעל. אני לא יודעת איפה להתחיל. אני לא מוצאת את מקומי ושום דבר ואף אחד לא מצליח לעורר בי שמחה ותקווה. הכאבים שאני סובלת מהם מפחידים אותי ולא נותנים לי מנוח, אני עצובה, ממורמרת ולא מוצאת נחמה." דנה שתקה. נראה שאין לה אפילו כוח להמשיך ולדבר.

לאחר מספר דקות דנה המשיכה בקול שקט: "אני מרגישה צעירה, יכולה, אני רוצה להספיק לעשות עוד המון דברים שלא הייתה לי אפשרות לעשות כי, את יודעת, ילדים, משכנתא, לימודים, והחיים רצים, והנה עכשיו, כשאני יכולה להתפנות לעצמי אני מרגישה אבודה וחסרת אונים, והאמת היא שרק כשאני רואה את הנכדים אני מרגישה שמחה ומאושרת. אני מסתכלת קדימה ועסוקה בשאלת העתיד שלי, של בעלי, כן, פתאום אני רואה את הזיקנה בפתח…"

סיפורה של דנה משקף את השלב בו היא נמצאת בחייה האישיים והמשפחתיים, שלב נורמטיבי שכולנו מגיעים אליו, שלב הפרישה שהוא שלב המעבר למחצית השנייה של החיים – שלב הזיקנה.

שלב הזיקנה הוא חלק ממעגל חיי משפחה הכולל את: שלב הבגרות הצעירה, שלב יצירת משפחה חדשה – נישואין, ילדים צעירים, שלב העזיבה של ילדים בוגרים (הקן המתרוקן), גיל הפרישה, ולבסוף, שנות הזיקנה.

בכתבה זו אתייחס לשלבים האחרונים במעגל חיי הפרט והמשפחה ובמקומה של התקווה בהתמודדות עם מצבי משבר של חולי פיזי ונפשי. ראשית, יש להכיר את המאפיינים של שלבים אלו:

תקופת הפרישה – תקופת החיים שבאה אחרי שנות העבודה. תקופה זו אינה מגדירה תפקידים ומשימות חברתיות, ולכן גורמת לרבים לתחושות של אי וודאות ולעיתים גם חוסר משמעות וריקנות. בגיל הפרישה מתמודדים בני הזוג עם שינויים בריאותיים והורמונאליים, עם המקום שלהם במשפחה המורחבת ובחברה, וכמובן, עם שאלת הצלחת זוגיותם. יש פרטים וזוגות שישקעו וירגישו עצמם מזדקנים וחסרי תועלת ויש זוגות שיצאו לקריירה שניה, לפעילויות התנדבותיות, לימודים, חוגים, טיולים בארץ ובעולם. הבנים והבנות – ענפי המשפחה נושאי פרי, והנכדים ממלאים את העולם בניחוח שמחה ואהבה.

תקופת הזיקנה– תהליך ההזדקנות מציב אתגרים רבים לכל אחד מבני המשפחה ולמשפחה כולה כמערכת משפחתית. זהו מסע הישרדות רצוף שינויים, אובדנים ופרידות, אך טמונה בו גם האפשרות לצמיחה ולהתפתחות.

מהו הסוד? האם נוכל ללמוד כיצד ליישם את הכללים להתמודדות יעילה עם האתגרים שמציבים שלב הפרישה ושלב ההזדקנות כאשר מתלווה אליהם התמודדות עם מחלה?

אדם עם מחלה או מחלה עם אדם?

"לקח לנו 3 שנים להבין שמה שקורה עם אימא שלנו זה מחלה. שלוש שנים שבהם היא התלוננה על ידיים כואבות, כאבים מוזרים, חזקים, גבשושיות בשרירים, פרקים כואבים אך לא נפוחים, כאבי גרון, אבל לא מצאו כלום… למרות שמשהו קרה… וזה מפחיד!!

התחלנו לפנות לרופאים: אורטופדים, רופאי משפחה, נוירולוגיים, אפילו לפסיכיאטר הגענו, ואף אחד לא יודע מה לעשות, לא מוצאים כלום. ושוב, כאבים משונים, עייפות, היו ימים שפעולות פשוטות ויום יומיות היא לא יכלה לעשות, נשארה במיטה חסרת אונים, ואנחנו בדאגה עוקבים אחר המציאות שמשתנה לנגד עינינו: אימי האהובה שהייתה פעילה, הופכת עולמות, בלתי תלויה – הפכה למסתגרת, אינה יכולה לנהל את חייה, שלא לומר את משק הבית.

הסיוט וחוסר האונים שלנו ושלה נגמרו ביום שניתנה לנו תשובה: "אימכם סובלת מפיברומיאלגיה". וממצב של "אין מה לעשות, שום דבר לא יעזור, לא ניתן לנצח את הדבר הזה", עברנו כולנו להתמודדות עם הכרות והבנת המחלה, למידה על הדרכים שיכולות להקל, יצירת קשר עם חולים אחרים, בעלי ניסיון שמהם למדנו מה ניתן לעשות. אימי למדה להקשיב לגופה ואט אט פיתחה תכנית החלמה אישית שמתאימה לה ובמקום ההמתנה לנס, קיבלה על עצמה משימה שביסודה האמירה: "אני רוצה לחיות את החיים ולא לחיות על יד החיים."

כאשר אנו חווים משברי חיים ואובדנים (אין מדובר במעברים נורמטיביים משלב לשלב) לדוגמא: מות ושכול של בן/בת זוג, ילד והורה, פיטורין, מחלה ונכות, הגירה, גירושין – אנו מתמודדים עם מצבי לחץ ומשבר המצריכים כוחות ומנגנונים של התמודדות, הסתגלות והשלמה.

הופעתה של מחלה פיזית או נפשית, משפיעה הן על הפרט שנפגע מהמחלה והן על סביבתו המשפחתית הקרובה – בני זוג,ילדים, משפחה מורחבת. כאשר אדם הופך מוגבל הוא זקוק לעזרה ולסיוע והחיים הופכים להיות התמודדות יומיומית.

ניתן לאפיין כמה תחומי התמודדות מרכזיים:

שינויים בתפיסת הזהות העצמית – מעבר מ"אני בריא, חזק, שולט בחיי- לאני חולה ומוגבל, איבדתי שליטה".

קשיים כלכליים – מגבלה פיסית קשה, אשפוזים ממושכים או טיפולים רפואיים עשויים לגרום להוצאות כלכליות גדולות ובהתאם גם לשינוי חווית העצמאות והיכולת.

קושי בתפקוד המשפחה- מגבלות פיסיות והקשיים הרגשיים הנלווים להתמודדות עם קבלת אבחנה של מחלה כרונית עשויים להביא לפגיעה בתפקוד בתוך המשפחה ולקשיים במערכת היחסים והתנהלות המשפחה.

בידוד חברתי- אלמנט משמעותי זה נובע במקרים רבים מתחושת בושה עקב שינוי במצב הפיסי וקושי להיחשף. במקרים אלו, הבושה והקושי לבקש עזרה מביאים להתרחקות והסתגרות דווקא בתקופה בה יש צורך קריטי בתמיכה.

הימנעות מפעילות- מחלות כרוניות מסוימות מעמידות את הסובל מהן בפני חרדה מתמדת מהתקף, התדרדרות ואף ממוות. חרדה תמידית עשויה להביא לחוויה של חוסר אונים, ייאוש והימנעות מפעילות מתוך חשש כי עשייה מופרזת תהווה סיכון בריאותי.

כיצד מתמודדים – שמירה על בריאות גופנית ונפשית

אנשי מקצוע מבחינים בין מציאות אישית ומשפחתית המלווה בבריאות נפשית למציאות שאינה מלווה בה.בריאות נפשית מוגדרת כיכולת להתמודד עם "המציאות המשתנה". "המציאות המשתנה" משמעותה שינויים חיצוניים וסביבתיים ושינויים פנימיים הכוללים: שינויים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים ומנטאליים – שינויים שעל כולנו בבוא היום להתמודד איתם כדי להפוך את המחצית השנייה של החיים למספקת ומשמעותית. באופן טבעי, קשורה הבריאות הנפשית לגורמים אישיותיים קודמים, למצב בריאותי, משפחתי וחברתי.

קיימים מספר היבטים מרכזיים אשר קיומם מקושר לשמירה על בריאות נפשיתלאורך החיים.

קבלה עצמית: מרכיב מרכזי הקשור בהגשמה עצמית, יכולת תפקודית וקבלה חיובית של העבר והחיים שהיו, תקווה לעתיד ומציאת משמעות.

במציאות של חולי, התמודדות חיובית, שיש בה תקווה מחזקת את תחושת האמון בעצמי – היכולת להתמודד עם הקשיים ולקבל אותם, וההכרה בחוסן הפנימי.

קשרים חברתיים חיוביים: קיומה של מערכת יחסים יציבה, חמה וטובה עם אדם אחד לפחות (ילד, בן זוג, חברה וכד').

בהתמודדות עם חולי- שיפור היחסים עם הסובבים, תביא לתחושת קרבה לאנשים, יכולת להסתמך על אחרים בעת צרה, תחושת אמפתיה לאנשים והשקעה רבה יותר במערכות יחסים.

אוטונומיה: תחושה של עצמאות רגשית המתבטאת בשליטה עצמית בהתנהגות, היעדר כניעה ללחצים סביבתיים ויכולת לקבל החלטות הנוגעות לאדם עצמו.

בזמן מחלה – תחושת האוטונומיה עשויה להתערער עקב ירידה תפקודית, אך יכולת בחירה של פעילויות פנאי, מקום מגורים וכד' משפרת אותה באופן משמעותי. פתיחות לאפשרויות חדשות – הרחבת תחומי העניין, התוויית דרך חדשה לחיים, הגדלת מגוון ההזדמנויות והמוכנות לשנות את הדורש שינוי.

שליטה בסביבה: יכולת האדם לבחור או ליצור סביבה המתאימה לצרכיו הפיסיים, הנפשיים והחברתיים.

במציאות שיש בה התמודדות עם מחלה – התאמת סביבת  החיים כמו מעבר למגורים בבית שיש בו מעלית, או בחירת חברה מעודדת שיש בה ראייה אופטימית, סקרנית ופתוחה לחיים.

הגשמת מטרות בחיים: לאורך כל החיים המטרות שאנו מציבים בפני עצמנו הן בעלות משמעות רבה, וההתמודדות איתן עשויה להביא לתחושות סיפוק ומשמעות. בתקופת הזיקנה, ועוד יותר מכך בזמן מחלה. מטרות אלו עשויות להיות קצרות וממוקדות יותר אך עצם קיומן מביא לשביעות רצון וסיפוק.

התפתחות אישית, השגת מטרות חדשות: גם במעבר לפרישה ובזיקנה זקוק האדם לתחושת התפתחות אישית ותנועה לעבר מימוש עצמי. התפתחות זו עשויה לנבוע מרכישת ידע או מיומנות חדשה, השקעת זמן איכות בנכדים וכן הלאה.

בזמן מחלה- ככל שהאדם הנו יותר מורכב ועשיר בנפשו, רוחני ויצירתי – שביב התקווה והמשמעות עשויים להיות גדולים יותר.

כאשר אחד מהיבטים אלו נפגע באופן משמעותי, עשויים להתעורר קשיים והפרעות רגשיות.

התקווה ומקומה בדרך אל ההחלמה – מציאת "התקווה האפשרית"

דורון, בן 68, הוא גבר פעיל, כריזמטי, בטוח בעצמו ונוטה למצוא את החיובי בכל דבר. מאז מות אביו, חלה ירידה במצב רוחו: הוא מכונס בעצמו, נוטה לשתוק שעות ומתרחק מילדיו, נכדיו ואשתו. בפגישה עם רופא פסיכיאטר אובחן כסובל מדיכאון והומלץ לו לקחת כדורים ולהגיע לטיפול.

דורון הגיע לפגישה כשהוא שפוף, מכונס בעצמו ומתקשה לדבר.

"אני מרגיש שבר כלי. אני לא מכיר את עצמי. כועס על עצמי. לא מבין מה חסר לי ומה אני צריך לעשות כדי לצאת מהמצב הזה. תמיד ידעתי שאני אדם חזק ויש לי כוחות להתמודד עם כל דבר. באתי אליך כי אני מאמין שאולי אוכל למצוא קצה חוט שיוביל אותי חזרה לכוחות שלי, לאנרגיות שלי, לשמחת החיים שלי."

דורון מגלה עניין בחיים. הוא מכיר ביכולותיו ועדין מאמין בכוחו להשפיע על חייו ולהחזיר לעצמו את השליטה עליהם.

"דורון", פניתי אליו, "מה לדעתך יהיה עבורך קצה חוט שאליו תוכל להתחבר, להמשיך הלאה עם כוחות מחודשים"?

"יש לי חלום", אמר בשקט. "לנגן. לנגן על עוד. כמו שאבא שלי ניגן והייתי שבוי בצלילים… הלוואי ו…"

חייכתי. ידעתי שדורון מצא את קצה החוט האישי שלו שיוכל להביא לו תקווה ומשמעות שלהם הוא כל כך זקוק.

להסתגלות פסיכולוגית למחלה ולמשבר פיזי או נפשי חשיבות אדירה. מחקרים מצביעים על כך שהיכולת להתמודד עם משברים, אבדנים ומחלות מושפעת רבות מהחוסן הנפשי.

עמידות ותקווה משמעותן היכולת לתפקד נוכח קשיים, כמו אלו של דורון, וכוללת תהליך של השבת כוחות שהתערערו תוך הצבת מטרות חיים שהם מעבר למחלה.

תקווה היא משאב אישי, כוח פנימי הניתן לפיתוח, טיפוח והעצמה והוא חיוני להתמודדות עם קשיים, בחירת מטרות ועשיית שינוי בכוון הרצוי.

תקווה היא אקטיבית ולא ציפייה פסיבית שהדברים יתרחשו, "עבודת התקווה" משמעותה חשיפה ללחץ ואיום והתמודדות עימם. היא אמורה לבטא מטרה מציאותית שניתן להשיגה באמצעות פעולות מציאותיות. התקווה מתוארת כ"איזור מוגן" – אי של בטחון בים של פחדים ודאגות.

ניתן לאפיין חולים לפי רמת התקווה שלהם:

חולים ובני משפחה עם רמת תקווה נמוכה מפקפקים לגבי יכולתם להציב מטרות ולחולל שינוי, מתקשים לגייס כוחות להתמודד עם שינוי וקושי. עם הצבת המטרה מתעוררים רגשות, כגון: פחד, חוסר אונים, אי נוחות, חרדה והמחשבה על שינוי עתידי מעוררת דכדוך ודחק נפשי המעכב עשייה.

לעומתם, חולים ובני משפחה עם רמת תקווה גבוהה נוטים לחולל שינויים בחייהם, נהנים מחתירה למטרות, מאתגרים וממאמץ ופועלים באופן ממוקד להשגת שליטה. עם הצבת המטרה מתעורר אצלם רגש חיובי והתלהבות. לקיחת אחריות ושליטה מעודדת את ההרגשה הטובה ומחזקת את הדימוי העצמי. במציאות שיש בה התמודדות עם מחלה התקווה מיוחסת להתמודדות יעילה יותר, ליכולת של האדם לגייס משאבי תמיכה ולהתייחס למחלה לא כמכשול אלא כאתגר,תוך התמקדות בשינויים לטובה שהתמודדות זו יכולה להביא עמה.

אצל אנשים החיים עם מחלה כרונית המלווה בפגיעה פיזית, התקווה משמשת מרכיב מהותי באמונתם לגבי היכולת להשיג מטרות למרות המגבלות. התקווה מקנה כוח ומשמעות לתהליך ההתמודדות ולעתים יש לה גם תרומה בתהליך הריפוי. זהו משא ומתן של החולה עם המציאות. התקווה נתפסת כאסטרטגיה לשימור אמונות חיוביות בתנאים של איום על העצמי, ולכן מרכיבי התקווה – מרכיב הפעולה והדרכים להשגת המטרות – יהיו חשובים ביותר במהלך ההתמודדות. התקווה גורמת לאנשים לשמר את תחושת ההערכה העצמית על אף האובדנים, ולגייס התנהגויות אשר יובילו להסתגלות אופטימאלית, מבחינה פיזית ופסיכולוגית.

סוף דבר עם תקווה

הטבע ברא אותנו שונים ביכולתנו להתמודד עם משברים, חרדה ולחץ. אך כל אדם ממוצע מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם חרדותיו ועם מצבי קושי ומשבר יומיומיים. במידה ונוכל ללמוד אילו גורמים מגבירים ואילו גורמים מחלישים את יכולת ההתמודדות שלנו עם הבעיה נוכל להיערך בהתאם ולפתח עמידות גם נוכח קשיים.

תפיסת עולם מציאותית, מעשית ונטייה לחיות את הרגע, הצבת יעדים ומציאת משמעות בחיים, קיום חיים אישיים ומשפחתיים מעבר למחלה – כל אלו יתנו סיכוי לפתח עמידות, תקווה וחוסן הן אצל האדם שנמצא במצב של משבר וחולי והן אצל בני המשפחה הקרובים.

המטרה בחיים מושגת כאשר נדע לבחור עיסוקים, פעילויות משמעותיות שמקנות תחושה של כבוד וסיפוק, כאשר יהיו בחיינו קשרים בעלי משמעות ונגלה עניין ואכפתיות כלפי אחרים.

השארת תגובה